דיסתימיה (Dysthymia) הינה הפרעה במצב הרגשי הנכללת בתחום הפרעות הדיכאון כאחת משתי צורותיו העיקריות. היא נחשבת כדיכאון כרוני (שאינו חולף), חמורה פחות מדיכאון קליני (הפרעה רגשית המאופיינת במצב רוח ירוד, חוסר ביטחון עצמי וחוסר עניין והנאה מפעילויות רגילות) אך נמשכת יותר זמן. כ-75% ממטופלי דיסתימיה הנם בעלי מחלה פיזית כרונית או הפרעה פסיכיאטרית אחרת כגון הפרעות חרדה, התמכרות לסמים או אלכוהוליזם. דיסתימיה פוגעת בכ-3% מהאוכלוסייה ושכיחה פי 2 יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, אך עובדה זו יכולה להיות רק מכיוון שנשים נוטות יותר לדווח על סימפטומים. אנשים עם היסטוריה משפחתית או קרובים מדרגה ראשונה עם דיסתימיה נמצאים ברמת סיכון של כ-50% ללקות במחלה. הרבה אנשים אינם מודעים לכך שהם חולים בדיסתימיה מכיוון שלעולם לא דווחו על הסימפטומים ולכן הם חושבים שזה פשוט חלק מהאופי שלהם.
סימפטומים
חולה של דיסתימיה עלול להיות עצבני, חסר עניין בדברים שאחרים נהנים מהם וחסר אנרגיה. דיסתימיה גורמת לתחושת ריקנות או עצב ממושכת, יכולה להיות העלאה או ירידה בתיאבון ומשקל, בעיות שינה (יותר מדי או פחות מדי), נדודי שינה (התעוררות מוקדם מאוד בבוקר), בעיות ריכוז, הססנות, פסימיות וראייה עצמית באור שלילי, תחושת חוסר ישע ותקווה, רגשי אשם, עצלות שכלית ופיזית ניכרת, כאבים מתמשכים (כאבי ראש, התכווצויות שרירים או בעיות עיכול) ומחשבות על מוות או התאבדות.
סימפטומים אלה יכולים להתפתח ולהחמיר לדיכאון קליני, למצב זה קוראים "דיכאון כפול". אנשים החולים בדיסתימיה בעלי סיכון גבוה יותר מהממוצע לפתח דיכאון קליני. בעוד שדיכאון קליני בא והולך למשך פרקי זמן קצרים, דיסתימיה יותר המשכית (נמשכת לפרקי זמן ארוכים יותר), לעיתים דיסתימיה מתחילה בילדות וכתוצאה מכך אדם עם דיסתימיה חושב שדיכאון זה חלק מהאופי שלו.
גורמים
לא ידוע הגורם לדיסתימיה, אך המחשבה היא שזהו דיכאון כרוני הקשור לשינוים במח הקשורים לרמה גבוהה של סרטונין (חומר כימי המעביר גירויים עצביים ועוזר למח להתמודד עם רגשות).
גורמים אחרים עלולים להיות:
- לחצים רציניים, מחלות כרוניות, תרופות מסוימות ובעיות בקשרים או בעבודה.
- אנשים עם קרובים מדרגה ראשונה הסובלים מדיכאון קליני נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר לפתח דיסתימיה.
- דיסתימיה בילדים לעיתים קשורה להפרעות חרדה, בעיות לימודיות, ADHD (הפרעת חוסר ריכוז או היפראקטיביות), הפרעות התנהגותיות ופיגור שכלי.
- מחלות פיזיות הקשורות לדיסתימיה כוללות AIDS, פעילות מופחתת של בלוטת התריס וטרשת כפולה.
אנשים עם דיסתימיה עלולים להשתמש בסמים או אלכוהול כדי להקל על הדיכאון וסימפטומים אחרים.
אבחון
מכיוון שהסימפטומים לדיסתימיה יכולים לנבוע גם מגורמים אחרים כגון תרופות או סמים, ישנם מספר קריטריונים המשמשים לאיבון דיסתימיה והם כוללים:
- דיכאון ברוב הזמן, כמעט כל יום למשך זמן של לפחות שנתיים (שנה אצל ילדים).
- חווית לפחות שניים מהסימפטומים הבאים:
- אכילת יתר או חוסר תיאבון.
- בעיות שינה.
- תשישות, חוסר אנרגיה.
- חוסר ביטחון עצמי.
- בעיות ריכוז והססנות.
- הרגשה של חוסר תקווה.
- במהלך השנתיים של הדיכאון לא היה פרק זמן של דיכאון קליני.
- לא היה התקף שיגעוני (פסיכוזה – מצב רוח ואנרגיה מוגברים וחוסר קשר למציאות).
- הסימפטומים אינם קיימים רק בזמן הפרעה כרונית אחרת.
- מצב רפואי או השימוש בחומרים מסוימים (סמים, אלכוהול, טוקסינים, תרופות) אינם הגורמים לסימפטומים.
- הסימפטומים גורמים לקושי בתפקוד בבית, בעבודה, בלימודים וכו'.
דיסתימיה נוטה להתפתח מוקדם בחייו של אדם, אך רוב האנשים מתעכבים בכ-10 שנים לפני שמחפשים לכך טיפול. ככל שאדם מאובחן מוקדם יותר כך אפשר להפחית את הסבל בצורה יעילה יותר.
טיפולים
אין טיפול אחד לדיסתימיה ולא כל המטופלים מגיבים בצורה זהה לכל אחת מאפשרויות הטיפול, לכן לרוב משתמשים בשילוב מהטיפולים האפשריים והם כוללים:
- תרופות אנטי-דכאוניות - עובדות ב-62% מהמקרים. התרופות השכיחות ביותר הנן ממשפחת ה-SSRI – מעכבי ספיגה חוזרת של סרטונין. הזמן הנדרש לשיפור ניכר לוקח בין שבועיים לשישה שבועות. עלולות להיות תופעות לוואי לתרופות אלה הכוללות: חוסר תפקוד מיני, בחילות, שלשולים, ישנוניות או נדודי שינה, אבדן זיכרון לטווח קצר ורעידות.
- אשפוז בבית חולים, למרות שברוב החולים ניתן לטפל מחוץ לבית חולים.
- תרופות אנטי-חרדה – בדרך כלל יעילות נגד סימפטומים כגון נדודי שינה, תשישות או לחץ.
- טיפול פסיכולוגי אישי – הבנת עומק הדיכאון, פוטנציאל להתאבדות, שינוים בקשרים בין-אישיים ומודעות-עצמית עוזרת בהשגת אופטימיות לעתיד, החזרת ביטחון עצמי של החולה, הסדרת עימותים בקשרים חשובים ותיקון עיוותים קוגניטיביים (הכרתיים).
- טיפול קבוצתי – הסתגלות מחדש של תפקוד חברתי.
- טיפול משפחתי – שיטה המתמקדת ב"תפקיד החולה" במערכת המשפחתית.
- שילוב של תרופות עם טיפול פסיכולוגי יכול להוביל לשיפור הטוב ביותר במצבו של החולה.
