גישת מודסלי (Maudsley) מבוססת על מחקרים רפואיים ובעיקר על טיפולים נסיוניים רבים, שנועדו לבדוק את הטיפול במסגרת המשפחה, מחקרים וטיפולים נסיוניים אלו הניבו תוצאות מעודדות. טיפול כזה מתוכנן להשיג שני דברים עקריים: הראשון, למנוע אישפוז של הילד המתבגר, וזאת על-ידי עזרה להורים במאמציהם להביא את ילדם לידי החלמה מאנורקסיה נרבוזה. והשני, להביא את הילד למצב של התפתחות טבעית, ללא העול וההשתעבדות שהיו מנת חלקו בתקופה בה סבל מהפרעת האכילה. צורת טיפול זו, הומצאה על-ידי צוותים של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, המטפלים בילדים ובמתבגרים בבית החולים מודסלי בלונדון. ועל שמו של בית חולים זה היא נקראת: "גישת מודסלי".
בכל אותם מחקרים וטיפולים נסיוניים, נמצא כי כשני שלישים מהמתבגרים המטופלים שחלו באנורקסיה נרבוזה, הבריאו בתום הטיפול-מבוסס-המשפחה שעברו, ורובם המכריע, שמרו על משקל תקין גם במהלך מעקב לאורך חמש שנים מתחילת הטיפול. המחקרים גם הראו כי מתבגר החולה באנורקסיה נרבוזה, זקוק בממוצע לכעשרים מפגשים טיפוליים, לאורך תקופה של חצי שנה עד שנה. ובשמונים אחוז מהמקרים השתקם משקל הגוף, והתחדש מחזור הוסת בסיום תהליך הטיפול.
גישת מודסלי וההבטחה שהיא מביאה
גישת מודסלי מוגדרת כשיטת טיפול ללא אשפוז, שבה ההורים ממלאים תפקיד פעיל שמכוון להשיג כמה מטרות: לעזור לילדם לחזור למשקל תקין על-פי גובהו וגילו, להביאו לידי אכילה מבוקרת ונכונה, ולעודד את המשך התפתחותו הקשורה לגיל ההתבגרות, וזאת תוך דיון ושיתוף הילד בהבנת תהליכי ההתפתחות החשובים האלו העוברים עליו. טיפולים מסורתיים יותר גורסים כי מאמצי המרפאים צריכים להיות מבוצעים באופן אישי בין המטפל למטופל, חסידי שיטות אלו אף טוענים כי מעורבות של ההורים בטיפול, במקרה הטוב איננה נחוצה כלל, ובמקרה הרע היא מפריעה לתהליך ההחלמה. רבים מתומכי השיטות המסורתיות, אף משייכים את הבעיות המשפחתיות כחלק מן הגורמים להופעת האנורקסיה נרבוזה. דעה כזו תורמת, ללא צל של ספק, לתחושת האשם שחשים ההורים לגבי מחלת ילדם. גישת מודסלי לעומתם, שוללת את הרעיון של קשר או אשמה של המשפחה, להתפתחות האנורקסיה נרבוזה אצל ילדם, ההיפך מכך, גישת מודסלי מחשיבה את ההורים כמשאב חיוני ונחוץ בטיפול מוצלח באנורקסיה נרבוזה.
גישת מודסלי מביאה בכנפיה, הבטחה כבירה לצעירים בגיל ההתבגרות, שהיו חולים תקופה קצרה יחסית (פחות משלוש שנים). הגישה הזו יכולה למנוע אשפוז של החולים, בתנאי שההורים אכן יהוו משאב לטיפול וישתתפו בו באופן פעיל.
שלבי הטיפול על-פי גישת מודסלי
גישת מודסלי בנויה משלושה שלבים ברורים, והיא מחולקת ל-15 עד 20 טיפולים המתמשכים על פני תקופה של חצי שנה עד שנה.
שלב ראשון: שחזור משקל הגוף
בשלב זה, המטפל מתמקד בסכנות הנובעות מחוסר התזונה, שהינו התסמין העיקרי של אנורקסיה נרבוזה, כגון: חום גוף נמוך יתר על המידה, שינויים בהורמון הגדילה, הפרעות בתיפקודי הלב, וטיפולים הקשורים למצבו הריגשי של המטופל. המטפל יעקוב אחר מנהגי האכילה של המשפחה, ביחד עם מעקב על יחסי הגומלין הקיימים בתוך המשפחה בין החולה לבין הוריו ואחיו. מעקבים אלו ישמשו אותו, לעזור להורים במאמציהם לשקם את משקל הגוף של ילדם החולה, על-ידי שישכנעו אותו להגדיל את כמות המזון שהוא אוכל, מעבר למתוכנן על-ידו. ולהתיישרות במערכת יחסיו עם אחיו במשפחה. התהליך הקשה והעדין שבו המשפחה מטפלת בחולה, איננו שונה מן הדרך שבה מטפל בו צוות רפואי מקצועי במידה והוא מאושפז בבית חולים, בשני המקרים הטיפול באנורקסיה נרבוזה כרוך מצד אחד, בביטויים של תמיכה והבנה מצד ההורים במצבו הקשה של ילדם, והיותו בעל דעה דו ערכית(בעד ונגד), בכל הקשור להפרעת האכילה, ומצד שני הבעה ברורה וחד משמעית על-ידי דיבורים נחושים, שיגרמו לילד להבין כי הרעבה עצמית, כאפשרות, איננה קיימת. ומשום כך חלקו העיקרי של השלב הראשון, הוא אימון של ההורים להצליח לשקם את משקל גופו של ילדם, תוך ביטויים של תמיכה בילד המתבגר ובמצבו הקשה, ועזרה ביישור הקו שלו עם אחיו וחבריו. יישור קו כזה עם אחיו ובני גילו, יעזור לחולה ליצור יחסים המותאמים לגילו. וכאן ההבדל המשמעותי בין הטיפול המשפחתי, לעומת הטיפול המקצועי שבו הילד נמצא מול מטפלים מבוגרים, ובמסגרת התהליך אין לו מערכת יחסים עם בני גילו.
גישת מודסלי דבקה באמונה, כי אין להטיל את האשמה בגין המחלה על הילד המתבגר, אלא ההיפך, גישת מודסלי מאמינה כי רוב התסמינים של המחלה, לחלוטין אינם נמצאים בשליטתו של החולה. גישת מודסלי אף שוללת עמדה ביקורתית או עויינת של ההורים כלפי ילדם החולה באנורקסיה נרבוזה.
שלב שני: החזרת הפיקוח על האכילה לידי המתבגר
שלב זה מתחיל בשעה שהחולה משיג עלייה קבועה במשקל, כתוצאה מכך שהוא מקבל את דרישת הוריו לאכול כמויות מזון גדולות יותר, ובנוסף נוצר שינויי בהלך הרוח המשפחתי, כתוצאה מתהליך ההשתלטות על הפרעת האכילה.
בשלב זה ההתמקדות היא על עידוד ההורים, להשבת הפיקוח על האכילה באופן הדרגתי, לידי הילד המתבגר תוך שמירת מבנה היחסים בין ההורה לילד. מערכת היחסים הזו מצד אחד, צריכה לעודד עליה במשקל ללא מתחים בין ההורים לילד, ומצד שני להעלות לדיון נושאים משפחתיים ובעיות יומיומית שהטיפול בהם נדחה עקב המחלה. הדבר נכון רק לגבי נושאים ובעיות הקשורים לעליה יציבה ומתמשכת במשקל ולא לנושאים שאינם קשורים לכך. השבת הפיקוח על האכילה גם היא חייבת להיות הדרגתית, לדוגמא ילד הרגיל לצאת עם חבריו ולאכול מחוץ לבית, בתחילה יאכל עם המשפחה טרם יציאתו, ובמשך הזמן עם עליה ברורה ויציבה במשקל, יתאפשר לו מידי פעם לאכול עם חבריו מחוץ לבית, עד שהוריו יהיו בטוחים ביכולתו לפקח על אכילתו.
שלב שלישי: יצירת זהות בריאה של ילד מתבגר
שלב זה מתחיל כאשר הילד המתבגר מסוגל לשמור בעצמו על משקל גוף שהוא מעל ל-95% מהמשקל האידאלי, והצטמצמות ניכרת של תופעת ההרעבה העצמית.
ההתמקדות בטיפול, עוברת עכשיו להשפעות של האנורקסיה נרבוזה, על יצירת זהות בריאה של הילד המתבגר. וזאת על-ידי סקירה של נושאים מרכזיים הקשורים לגיל ההתבגרות, ותמיכה ביתר עצמאות של המתבגר, ובדגש על הגדרה של גבולות על-ידי ההורים. כל התהליך הזה חייב להתבצע תוך כדי מבט קדימה, לעתיד שבו צפוי הילד שהגיע לפרקו לעזוב את הבית על כל המשתמע מכך.
